בין העולמות: הכירו את האנשים שלא מפחדים מהמוות

בבתי החולים התייחסו אליהם בתחילה כעוד דרך להעביר את הזמן למאושפזים. לקח זמן עד שהצוותים הרפואיים הבינו את תפקידם החשוב של המלווים הרוחניים: להשיב לחולה את כבודו האבוד, ובעיקר לעזור לנוטים למות להתמודד עם רוע הגזרה, ולהיות שותפים לפרדה שלהם מהעולם הזה. “זה כמו בריכה שהחולה מפחד לקפוץ אליה”, אומרת המלווה רחל שביט. “אם אני אקפוץ ראשונה, זה כבר ייראה לו אחרת”

“האחות הראשית של המחלקה הפנימית מזעיקה אותי. היא מספרת שיש להם מאושפז שנמצא במצב מאוד לא טוב כבר כמה חודשים, ואשתו במשבר קשה, בוכה וצועקת בלי הפסקה. שואלים אם אוכל לבוא ולנסות לשוחח איתה, כי הצוות חסר אונים. אני מגיעה ופוגשת אישה כאובה. היא שואלת ‘כבר אמרו לך שאני משוגעת?’, ואני אומרת לה: ‘לא, אני לא רואה משוגעת, אלא מישהי שמפחדת לאבד את בעלה. אני רואה צער וכאב גדול’. ואז אני מתחילה לדבר איתה, ופשוט שוהה במקום שלה. לא נעים להיות קרובים לאנשים במקומות האלה, אבל זה מה שמייחד את הליווי הרוחני. אנחנו לא מנסים לנתח את המצב או לשנות אותו, אנחנו פשוט בוחרים להיות שם”, מסבירה המלווה הרוחנית הילה אשחר (49), תושבת חיפה.

ומה קורה “שם”?
“נוצר חיבור עמוק בין הפגיעות שלי לפגיעות שלה. היא שבורה, גם בי יש שבירות, וכך מתקיימת איזו שותפות אנושית. נכון, אני לא מאבדת את בן זוגי ברגע זה, אבל אני חווה את הפרדה, חולקת את המקום האנושי הזה. יש במפגש בינינו חמלה, אהבה וחסד, ובמובן מסוים הוא מרפא”.

איור: שרון ארדיטי
איור: שרון ארדיטי

אשחר עוסקת גם בהכשרת דור העתיד של המלווים הרוחניים, במסגרת מכון שוורץ לבריאות ורוח. היא וחבריה למקצוע שוהים לצידם של חולים וקשישים בעשרה בתי חולים ובכמה עשרות בתי אבות, והתפוצה הולכת ומתרחבת. הם מציעים את שירותם במחלקות המטפלות במחלות הקשות ביותר, בחדרי האשפוז ובמסדרונות ההמתנה. לעיתים הם נשארים צמודים למלוּוה שלהם גם ברגעי פטירתו. כשאני שואלת את אשחר האם המלווים הרוחניים לא מתרסקים בעצמם, היא משיבה בשלילה. “האנשים שמגיעים למקצוע הם מגובשים, בשלים ובעלי יכולת התבוננות ועומק רגשי ורוחני. זה לא מקצוע שמתאים לאנשים אחרי צבא; לפחות תשעים אחוז מהמלווים עברו את גיל חמישים. העבודה העיקרית במהלך הלימודים היא לא על טכניקות ומתודות, אלא עבודה פנימית של רפלקסיה, עיסוק בעולם שלי, בערכים, בהתמודדות של כל אחד מאיתנו עם קושי, סבל, מחלה. מתוך העבודה האישית הזאת אנחנו לומדים להביא את הנוכחות הכי פתוחה.

“אגיד יותר מזה: לא רק שאנחנו לא מתרסקים – זה אפילו מרומם אותנו. ככל שאני פתוחה יותר, ככה המפגש מרומם אותי יותר. אין שם פסאדה, אין להיות חלון ראווה, יש המון אמת. בליווי הרוחני יש קריאה לאותנטיות רדיקלית. בימים שבהם אני לא מרגישה ככה – עדיף שלא אכנס לחדר של חולה. כי אני לא יכולה להיות רק מקצועית, אני צריכה לקלף שכבות ולהיות שם לגמרי. להיות עם אדם בסבלו וצערו כשהוא מתמודד עם מחלה”.

באילו שלבים זקוקים החולים ובני משפחותיהם לליווי רוחני?
“בכל הנקודות של חוסר האונים, אובדן השליטה על הגוף. ברגעים הקשים שבהם מגיעות אליהם בשורות קשות, וכל מה שהיה ידוע להם עד כה משתנה”.

והצוות הרפואי לא אמור לתת את המענה לקושי הזה?
“אני מביאה את הרוח למערכת הבריאות. זו מערכת שמבוססת על מדע, טכנולוגיה, חוכמה, ואני מעריכה את זה מאוד, אבל מבחינתי המערכת חייבת גם רוח. היא עוסקת באנשים רגישים ופגיעים, שהיו להם חיים לפני האשפוז, ולעיתים יהיו להם גם אחריו. והאנשים האלה צריכים שיראו אותם. בליווי הרוחני, הרצון הוא לראות את האדם, את השלמות שלו, את כל ההוויה שלו. לא להביט עליו כמחלה, כבעיה שצריך לתקן. לדעת בן־אדם זו ידיעה במובן העמוק, גם את ליבו ונשמתו. זאת היומרה שלנו”.

הילה אשחר: “מי שלא עושה את העבודה הזאת בחייו, יהיה לו קשה מאוד לעשות אותה בדף האחרון שהוא כותב. הליווי הרוחני הוא לא קסם, הוא אפשרות. לפעמים הקסם קורה, ואנשים מצליחים לעשות את הבלתי ייאמן ולפתור דברים שהכבידו או הכאיבו, ולפעמים לא. הכל בסדר. גם להשאיר בלגן זה בסדר”

איך זה בעצם עובד? יש תהליך שצריך לעשות עם המלוּוה כדי ליצור היכרות עמוקה?
“זה תלוי. לפעמים המפגשים הם חד־פעמיים; במחלקה פנימית זה כמעט תמיד כך. במקרים כאלה אני מנסה לזהות את הצורך הרוחני ולעזור כמיטב יכולתי. במחלקות דיאליזה ואונקולוגיה יש רצף של מפגשים, ואז יכול להיות תכנון. יש למשל אישה צעירה, חוזרת בתשובה, שבכל מפגש איתה אני מביאה טקסטים שנוגעים לעולמה. כך נבנה בינינו קשר שיש לו עומק”.

כמלווה רוחנית, היא לא מנסה לנתב את מטופליה לתהליכים מסוימים, אלא להיות לצידם בהתאם לצורך שלהם. “המלוּוה מחליט מה לעשות, אבל יש תפריט שאפשר לפתוח: לברר איך הוא רוצה למות – טקסי פרדה, צוואה רוחנית. לחשוב על חלומות, על התפתחות מבחינה רוחנית בתקופה הזאת. אנחנו מאפשרים לאדם, לא כופים עליו”.

אבל אם לא תכווני, זו לא עלולה להיות החמצה?
“אני יכולה לנסות לכוון, ולנסות ללחוץ. אבל אם אנשים לא מסוגלים – זה לא יקרה. האם יש פספוס? כן. אז מה? לפעמים מפספסים. מי שלא עושה את העבודה הזאת בחייו, יהיה לו קשה מאוד לעשות אותה בדף האחרון שהוא כותב. הליווי הרוחני הוא לא קסם, הוא אפשרות. לפעמים הקסם קורה, ואנשים מצליחים לעשות את הבלתי ייאמן ולפתור דברים שהכבידו או הכאיבו, ולפעמים לא. הכול בסדר. גם להשאיר בלגן זה בסדר. אנשים עושים את הכי טוב שהם יכולים לעשות.

צילום: הדס פרוש, פלאש 90
דבי פינטו. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

“התפקיד שלנו הוא לעבד תהליכים משמעותיים ולשאת את הסבל. יש הרבה חולים שמרגישים שהם לא רוצים להעיק על בני המשפחה שלהם בסבל ובפחד. הרי בין רוב האנשים אין פתיחות גדולה. מי שיש לו – לא צריך אותנו. אם לכולם הייתה תקשורת עמוקה ומשמעותית, בלי חסמים מיוחדים, היה אפשר להסתדר בלעדינו”.

אל תקראו לי “חמודה”

בארה”ב הליווי הרוחני מוכר כבר תשעים שנה, אך כאן בישראל זהו ענף חדש ומתהווה. רק לאחרונה צוינה בארץ הסמכתו של המלווה ה־100. מדובר במקצוע לכל דבר: יש לו סטנדרטים, והוא מוסדר ומפוקח. כדי לקבל את ההסמכה לתפקיד יש להשלים תוכנית לימודים בהיקף של 800 שעות, הכוללת תחומים כמו היבטים תרבותיים הקשורים למצבי חולי ואובדן, היבטים פסיכולוגיים, יחסי מטפל־מטופל, וכאמור פיתוח מיומנויות של נוכחות נקייה ולא שיפוטית עם אדם במצב משבר. בנוסף יש לעבור הכשרה מעשית ולעמוד לריאיון בפני ועדה מיוחדת.

מי שמפקח על ההכשרה והפעילות של המלווים היא “העמותה לליווי רוחני”, ארגון־הגג של כל העמותות הישראליות העוסקות בתחום. זוהי עמותת מתנדבים שבראשה שתי נשים – מירב גרי־כהן ונטע בנטור. באתר של הארגון ניתן למצוא את רשימת המלווים המוסמכים, כדי לפנות אליהם בעת הצורך. חלקם מתנדבים, רובם עובדים בשכר מטעם עמותות שונות. בעמותה לליווי רוחני שואפים להעניק ליווי לכל מטופל שזקוק לו, בין אם הוא מאושפז במוסד כלשהו ובין אם הוא נעזר בשירותי הרווחה.

את רחל שביט אני פוגשת בבית החולים זיו בצפת. אני מוצאת אותה במטבחון הקטן של צוות חדר המיון, סנדביץ’ בידה. היא נראית הפוך ממה שציפיתי: אישה צעירה (39), עם חצאית ג’ינס עד הברך, קוקו־שקר ותג בית חולים. אולי זה הזמן להבהיר נקודה קריטית: ליווי רוחני זה לא עניין “רוּחְני” כלל. העוסקים בו הם אנשים רציניים ובלתי־סטלנים בעליל.

שביט, אם לשבעה המתגוררת בצפת, עובדת בבית החולים מטעם עמותת “חברות – רוח יוצרת בריאות”. “נתחיל בדיאליזה”, היא מודיעה, ואני כבר מבינה שהיום הזה לא הולך להיות קייטנה, אולי קייטנת אתגרים מוזרה במיוחד.

על המחלקה שאליה מועדות פנינו נח דוק של ייאוש. כל טיפול דיאליזה – שבמהלכו הדם נשאב מהגוף, עובר סינון במכונה ואז מוחזר למטופל – אורך כמה שעות. את הפרוצדורה הזו צריך החולה לעבור שלוש פעמים בשבוע. גם בתרחיש האופטימי שבו תימצא עבורו כליה מתאימה להשתלה, היא תמלא את תפקידה במשך שנים אחדות, ואז הוא שוב יגיע לכאן, לסנן.

“זאת לא מחלה אטרקטיבית”, אומרת שביט. “אין כאן ‘מאבק’. זה כרוני ומתיש. רוב החולים נאלצים להפסיק לעבוד, חלקם גם מתגרשים בגלל המחלה. בואי, נשב ליד שושנה”. אנחנו מפלסות את דרכנו במחלקה לעבר אישה כבת שישים. אני רואה את היד המחוברת לצינורות, ואת המכונה הגדולה. רחל רואה את שושנה.

דבי פינטו: “אנשים שנמצאים לקראת סוף החיים שלהם מבינים זאת. אם הם לא מסוגלים לדבר, זה בין השאר משום שאצלנו מאדירים את הצעירים ולא רוצים לעסוק במוות. במזרח הרחוק יש כבוד רב לתהליך הזקנה. להגיד לאדם שהוא נראה זקן זה מחמאה. האנשים שהכי קשה לי לעבוד איתם הם אלה שמאמינים שאין מעבר למוות שום דבר”

“לי הליווי הרוחני הוא קריטי”, אומרת שושנה, עובדת סוציאלית לשעבר. “הצוות כאן נהדר, אבל כשהם קוראים לי ‘חמודה’, זה גומר אותי. והנה באה מלווה רוחנית ומתייחסת אליי – למי שהייתי, למי שאני, לאדם שאני. לא לחולה. זה נותן לי את האור בטיפולים. בשבילי זה צורך בסיסי, קיומי”.

“מבחינתי הקשר בינינו הוא ממש נס”, אומרת שביט. “כשהכרנו, אני הייתי ‘חרדית’, ושושנה הייתה ‘קיבוצניקית’. זה לכאורה פער, אבל לא באמת, כי אנחנו מתמקדות בנשמה ולא מרדדות. אנחנו אנשים שלמים”.

מה אתן עושות במפגשים שלכן? על מה אתן מדברות?
שושנה: “עכשיו אני עסוקה בעניין מסוים עם הבנק, וזה לוקח את השיחה למקום פרקטי. מכיוון שאני מוגבלת בראייה, ונמצאת באמצע הליך דיאליזה, אני נעזרת ברחל. לפעמים השיחות עמוקות יותר”.

שביט: “לרבים מהחולים יש תחושה שהם לא שווים כלום כי הם כבר לא תורמים לחברה או למשפחה. לכן אני בודקת איתם מה הם תרמו ואיזו פונקציה הם ממלאים היום, גם כשהגוף שבור. שושנה בשלנית מעולה, אז היא נותנת לי מתכונים. נולד לה נכד ראשון ואנחנו מדברות על החששות, על האושר שהוא מביא לה, על המעבר של הדורות”.

שושנה: “הנכד שלי בן חמישה חודשים. לפני שבוע הוא היה אצלי, ובפעם הראשונה הוא ממש הסתכל עליי, כאילו הוא פתאום מתחיל לזהות”.

לעיתים שביט מביאה למפגש שיר שקראה והזכיר לה את שושנה. הן יושבות יחד, מדברות על השיר, ומפתחות מתוכו שיחה משמעותית. “מסתובב פה גם ליצן רפואי שעוזר לאנשים אחרים, אבל אני אישית לא יודעת איך להתייחס אליו”, אומרת שושנה. “אני מביעה את עצמי במילים, אז מישהי כמו רחל הכי מתאימה לי. היא וגם מוזיקאים שמגיעים למחלקה”.

צילום: יונתן זינדל , פלאש 90
ליצן רפואי עם ילד חולה סרטן. צילום: יונתן זינדל , פלאש 90

שביט מספרת כי צוות המחלקה התייחס אליה בתחילה כמישהי ש”מעבירה לחולים את הזמן” במהלך טיפולי הדיאליזה הארוכים והמתישים. אז עדיין לא הבינו את הפונקציה שהיא ממלאת. היום הרופאים והאחיות כבר מזהים מי מהחולים זקוק לליווי רוחני, ומזמינים אותה אליו. “עד לפני כמה דורות, כשאנשי הדת והרוח היו גם מרפאים, הרפואה עצמה כללה את הממד הרוחני”, היא אומרת. “כל כך הרבה מחקרים מראים את הקשר בין גוף לנפש, ואי אפשר להתעלם מזה”.

קפיץ שבכל פעם מתמתח

מהדיאליזה אנחנו ממשיכים למחלקה ההמטו־אונקולוגית. “לפעמים שוכב במחלקה הזו אדם חולה שימיו ספורים”, אומרת שביט. “הוא אומר ‘אני מפחד למות’ – והמשפחה שלו לא מתייחסת לתוכן הדברים, אלא מתנגדת לעצם הרעיון שהוא ימות. אומרים לו ‘למה אתה מדבר ככה?! תחשוב חיובי!’. במקרה אחר אם עומדת ליד בתה הגוססת, ובמקום לנצל את הרגעים האלה לעיסוק במה שעומד לבוא, היא אומרת לה ‘תילחמי!’ – גם כשכבר ברור שאין סיכוי. נכון שזה בא מתוך אהבה ומתוך פחד מהפרדה המתקרבת, אבל הבת צריכה את שיחת הפרדה. היא מנסה לדבר, והאם מסרבת להיפרד”.

מדוע זה קורה?
“בתרבות המערבית לא מדברים על המוות. אנחנו חסרי אונים מולו, אין לנו שליטה על הזמן והמקום שלו, אנחנו לא יודעים מה יקרה אחריו. הפחד הזה גורם לתגובות מאוד מתוחות והיסטריות, ולא מאפשר התחברות והקשבה. פעם המוות היה חלק מהחיים: כל המשפחה גרה ביחד, הסבא נפטר והאמא יולדת באותו מקום וזמן.

“גם כשמדובר בחולה שנוטה למות, אני כמובן לא באה לפתור את הבעיה או להציל אותו. אני מגיעה כדי להיות עם מי שהוא ועם מה שיש לו. זה עושה את ההבדל בין להיות לבד בחדר חשוך, לבין להיות באותו חדר כשמישהו נותן לך יד”.

וכשאת רואה משפחה מתכחשת למוות הקרב, אין לך דחף חזק להתערב?
“למדתי לכבד את הגבולות של האנשים, וזה נכון לא רק בסיטואציה של מוות. לפעמים אני כן מתערבת בעדינות. פגשתי למשל חולָה שאחותה, שהייתה קרובה אליה מאוד, התכחשה לחלוטין למוות שעומד לבוא בתוך יום־יומיים. אותה אחות חזרה ואמרה ‘היא תצא מזה’, והייתה לגמרי לא מסונכרנת עם המציאות. בדקתי עם הצוות האם נאמר לה מה המצב, ואמרו לי שהיא מודעת לגמרי. אז התערבתי. אמרתי לחולה שעכשיו זה הזמן שלה להחליט אם להמשיך להילחם, או להגיד ‘עד כאן, אני רוצה להמשיך את המסע שלי’. אם היא הייתה אומרת שהיא רוצה להילחם, הייתי הולכת איתה. אני לא באה עם אג’נדה, אני מלווה. זה כמו בריכה שאת מאוד מפחדת לקפוץ אליה; אם אני אקפוץ ראשונה, זה כבר ייראה לך אחרת”.

אבל את לא מתה.
“נכון, אבל אני לא מפחדת. אני שם, נותנת יד, לפעמים אפילו זורקת בדיחה. אני יודעת שזה בסדר, ושזה חלק מהחיים. המלווה הרוחני הוא כמו רוח שנושבת.

“אספר לך עוד סיפור: ליוויתי אסיר שהורשע ברצח של אחד מבני משפחתו. חלק מהמשפחה לא הייתה איתו בקשר מאז. אני לא אבוא ואבקש שלקראת מותו הקרב כולם יסלחו לו, אבל אמרתי לו שאפילו שהם לא סלחו – הוא כל הזמן היה אבא. הוא דאג להם, כתב להם, התקשר ושלח להם כסף. נתתי לו להרגיש שהוא עשה משהו טוב למרות הכול”.

השיחה המרתקת נקטעת כי עוד מעט כבר לא נוכל להיכנס למחלקה, והחולים מחכים לשביט. אנחנו ניגשים אל ברכה סוכה (86) מקיבוץ משאבי־שדה, החולה בסרטן. לצידה יושב שמואל, בעלה. “אני רוצה שהסבל ייפסק”, אומרת ברכה בפנים עגומות. “בכל פעם כואב לי עוד מקום, עוד איבר משתתק. הבטן שלי נפוחה וכואבת. אוי. וכל הצד השמאלי משותק. בכלל לא רציתי להגיע היום לטיפול, המשפחה שלי הכריחה אותי”.

רחל שביט: “החולה אומר ‘אני מפחד למות’ – והמשפחה שלו לא מתייחסת לתוכן הדברים, אלא מתנגדת לעצם הרעיון. אומרים לו ‘למה אתה מדבר ככה?!’ או אם שעומדת ליד בתה הגוססת, ובמקום לנצל את הרגעים האלה לעיסוק במה שעומד לבוא, היא אומרת לה ‘תילחמי!’ הבת צריכה את שיחת הפרידה. היא מנסה לדבר, והאם מסרבת להיפרד”

“הטיפול הוא מה שמחזיק אותך על הרגליים”, אומר לה שמואל ופונה אלינו: “היא תמיד פסימית, אני אופטימי מטבעי”.
“ברכה הייתה מאוד פעילה”, מתחילה שביט לספר, והמטופלת לא מניחה לה להמשיך: “אבל בשנים האחרונות נפלתי”.
“שמואל”, פונה שביט אל בן הזוג, סופר ומשורר במקצועו, “כתבת פעם שיר על ברכה?”
שמואל: “לא כתבתי שיר עליה, אבל היא בתוך השירים שלי”.
ברכה: “גם הוא לא בריא”.
שמואל: “נו, היא כבר מספידה אותי”.

ברכה: “אני דואגת לו. אוי, אני מרגישה שאני נחנקת. הזריקה שיתנו לי עכשיו, כמה שהיא תכאב. אני כבר לא יודעת מה יהיה איתי. כל הזמן אני חושבת מה יהיה בסוף. מצד אחד זה מפחיד אותי, מצד שני אני כבר רוצה שיבוא. כואבת לי היד, הבטן, הראש לוחץ לי נורא”.
שמואל: “ברכה מחצינה את הכאבים שלה”.

“אני מרגישה שמכיוון שכואב לך מאוד, ואת מוגבלת – את חושבת שאת לא שווה”, אומרת שביט לברכה. “אפילו אמרת לי שהמשפחה שלך רוצה לזרוק אותך לפח. אם היית פוגשת אדם בן שמונים, שבמשך שישים שנה היה פעיל ותרם ונתן כל מה שהוא יכול למשפחה שלו, מה היית אומרת לו כדי לעודד אותו כשהוא חולה? את הרי לא בחרת במחלה, זאת לא אשמתך. מתוך 86 השנים שאת בעולם הזה, במשך המון שנים היית אישה נפלאה ואמא מסורה. עשית המון טוב בעולם. אולי את שכחת, אבל שמואל והילדים זוכרים. השארת אצלם חותם. הם יכבדו את הבחירות שלך, לא יזרקו אותך לפח ולא יכריחו אותך לעשות מה שאת לא רוצה. הם רוצים לדעת מה טוב לך”.

ברכה: “אין משהו שטוב לי”.
שביט: “אבל לפחות שלא יהיה משהו שלא טוב לך. זה שאת לא אוהבת את עצמך כרגע, לא אומר שאחרים לא אוהבים אותך. גם הפחד הזה מוסיף לך המון כאב ומתח. אני מאוד מעריכה את העובדה שאת מתמודדת עם הכאבים האלה, ושאת בכלל מגיעה לכאן. אז עכשיו אני מבטיחה לך בשם שמואל: לא יעשו לך משהו שאת לא רוצה”.
ברכה: “מה יעשו איתי?”
שביט: “כשחולה מגיע למצב שבו כבר אין מה לעשות, הוא יכול לבחור להיות בבית, עם צוות הוספיס. אני מבינה שאת רוצה לסיים את חייך בבית?”
שמואל: “היא לא הולכת לסיים את החיים. היא עוד תסיים אחריי. יש לה קפיץ כזה, שבכל פעם מתמתח עוד קצת”.
שביט: “ברכה מנסה לשתף אותנו בפחד שקיים אצלה. שמואל, אמרת שגם אתה רואה אשפוז בהוספיס בבית חולים כמו חתימה על הסוף של עצמך”.
שמואל: “אז היא תהיה בהוספיס בבית”.

כששביט שואלת כמה זמן הם כבר ביחד, שמואל משיב: “הזמן לא משנה. הוא מתמתח ומתקצר כמו גומי לעיסה. המוות שונא אותנו ומשאיר אותנו כאן”.
ברכה: “גם הוא אומר שהוא רוצה למות כבר”.
שביט: “לפעמים לרצות למות זה פשוט לרצות להפסיק את הסבל. המחשבה על המוות קשה, כי זה לא צפוי ולא נודע”.

גם לחופה צריך ליווי

בתי החולים, כאמור, אינם זירת הפעילות היחידה של המלווים הרוחניים. דבי פינטו (58), מלווה שגם לומדת להכשיר מלווים, עובדת בבית אבות, שם היא נפגשת עם הנוטים למות ועם דיירים הסובלים מדמנציה. “אני מנסה לבנות עבור אותם קשישים מקום בטוח”, היא אומרת. “אני משדרת להם נכונות להיות איתם היכן שירצו, ושהם לא צריכים לדאוג”.

מה המטרה בעבודה עם סובלים מדמנציה?
“שירגישו פחות בדידות. זה נכון לא רק להם, אלא לכולנו. בסוף תקופת הלימודים אחת מאיתנו, שעמדה להתחתן, אמרה שהיא מרגישה שנחוץ לה ליווי רוחני. למדנו כל כך הרבה מזה. ליווי רוחני הוא לא רק בזמנים הקשים; צריך לתת יד ולהגיד שאני מוכנה ומסוגלת להיות איתך בנקודות המשמעותיות של חייך”.

את תמיד מסוגלת?
“לא, אבל זו השאיפה. בכיתה דיברנו על הגבולות המחייבים שיש לנו בתור מלווים, והשאיפה שלי היא להרחיב את הגבולות”.

את מרגישה שגם את מקבלת משהו מהמטופלים?
“למעשה, אני מקבלת הרבה יותר ממנה שאני נותנת. זה לא סתם משפט. אם זה לא היה ככה, לא הייתי מסוגלת להמשיך”.

את נשברת לפעמים?
“כן, אבל פחות ממה שהייתי חושבת שאשבר. פעם בשבוע אני מבקרת בבתי חולים את המאושפזים שלנו מבית האבות, ובביקור האחרון סיפרו לי שמישהי מאוד יקרה לנו הולכת להוספיס. מצאתי את עצמי בוכה. זה היה יוצא דופן מבחינתי, אני לא רגילה שזה קורה. בחיים האישיים שלי אני בוכה בלי בעיה, אבל כשאני בתפקיד – אני מקצועית לגמרי. האחות שבישרה לי על כך אמרה שהיא מצטערת, ופתאום הרגשתי מלוּוָה”.

צילום: גיל אליהו, ג'יני
הילה אשחר. צילום: גיל אליהו, ג’יני

כשאנשים מודעים למוות המתקרב, העבודה שלך איתם קלה יותר?
“הייתה מישהי שהגיעה לבית האבות כשהיא כל כך מסודרת לקראת סוף החיים שלה, ואיתה לא הייתה לי בכלל עבודה. הכול היה סגור ופתור. כמובן, יש אנשים שמהווים אתגר גדול יותר. יש כאלה שאיתם אפילו לא נגיע לדבר על מוות או על סוף החיים, אבל אפשר לחוות ביחד את השלב שהם עוברים.

“אני מאמינה שאנשים שנמצאים לקראת סוף החיים שלהם, מבינים זאת. אם הם לא מסוגלים לדבר, זה בין השאר משום שאצלנו מאדירים את הצעירים, ולא רוצים לעסוק במוות. במזרח הרחוק יש כבוד רב לתהליך הזקנה. להגיד לאדם שהוא נראה זקן, זו מחמאה. אבל האנשים שהכי קשה לי לעבוד איתם הם אלה שמאמינים שאין מעבר למוות שום דבר. אני כן מאמינה שיש שם משהו, שזה לא סוף פסוק”.

מה יש שם?
“אין לי משהו מסודר או מדעי. זה לא מהראש, אלא מהלב. אי אפשר להבין את זה, אבל אני מאמינה שיש חיים אחר כך”.

ובכל זאת, כאן יש פרדה.
“נכון, אבל הידיעה שיש המשך עוזרת לי מאוד בתהליך. צריך להיות מסוגלים לדבר. אני מציעה מאוד בעדינות, אחרת אני מרגישה שפספסתי”.

איך עושים את זה?
“אספר לך סיפור: דיירת מבית האבות שלנו התאשפזה בבית חולים, ומצבה הידרדר. היה ברור שהיא לקראת הסוף. באחד הביקורים שלי שם ראיתי את כל המשפחה, ולפי האווירה בחדר הבנתי שאחד מאנשי הצוות אמר להם משהו. ניגשתי לבן שלה וביקשתי רשות לדבר איתו בפרטיות. כשבני המשפחה יצאו, ישבתי איתו והצעתי שזה זמן טוב לדבר עם אמא. עזרתי לו לעשות משהו שבדיעבד היה משמעותי מאוד בשבילו. התהליך הפך מליווי של האישה הנוטה למות, לליווי של בנה”.

נשמע שבעבודה הזו את צריכה לבטל כליל את האגו שלך, ולהיות צינור לרצונות של אחרים.
“נכון, זאת השאיפה: להיות נייטרלית עד כמה שאפשר. אבל אני בן־אדם, ובלי לשים לב אני מביאה את עצמי. הנייטרליות שלי מוגבלת”.

מה המסר העיקרי שלך למשפחות של חולים הנוטים למות?
“אם המשפחה לחוצה, זה לא נותן מקום למוות. היא צריכה איכשהו להרגיע את עצמה, וזו העבודה שלי איתה. המוות שאנחנו רוצים לאפשר לאהובים שלנו הוא פשוט תהליך של לעבור לצד השני. הכול צריך להיות שקט ונעים ככל האפשר, כדי להניח לנוטה למות לעשות מה שהוא צריך. התפקיד שלנו הוא לחשוב איך אנחנו משחררים את האהוב שלנו”.